ישנם המאמינים שדיון תאורתי בדבר הזכויות על הארץ הינו חסר משמעות, ושהדיון מסתכם בחוק אחד פשוט: החזק שולט. טענה זו יכולה להיות נכונה במונחים אמפיריים אך לא בדיון מוסרי. אם היינו מתייחסים רק לטענה זו אז הכובש האחרון תמיד יהיה בעל זכות על האדמה אותה כבש. משתמע מכך שעם ישראל הוא בעל הזכות הבלתי מעורערת על אדמת הארץ. אך ברור שאין זה הקריטריון אליו נתייחס בתקומתה מחדש של האומה היהודית בארץ ישראל.
בטענת הזכות היהודית על הארץ הטענה המרכזית היא כזו: האם לעם שאיבד את מולדתו לפני מאות שנים רבות יש את הזכות לטעון לחזקה על הארץ למרות שעברו דורות רבים? והאם ניתן לממש את הזכות הזו אם במהלך הדורות אם עם חדש בא וכבש את האדמה? התומכים בטענה הערבית מציגים את השאלות הללו ועונים שלא. הם מוסיפים שאם היהודים רוצים לבוא בטענות למישהו עליהם לפנות בכלל לרומאים שהגלו אותם מלכתחילה. בזמן שהגיעו הערבים, היהודים לא היו כאן.
יש צורך להתייחס לטענות הללו. רבים מהאנשים מכירים במעט את המילניום הראשון של העם היהודי, כפי שמתואר בתורה: איך העבדים העבריים של מצרים הפכו לעם על ידי הבריחה שלהם אל החופש וקבלת תורת משה, איך חזרו תחת יהושע לבנות מחדש את ביתם הלאומי בארץ האבות והתאחדו לאומה תחת שלטון דוד. ההיסטוריה התנכ"ית מסתיימת מעט אחרי שיחזור האוטונומיה היהודית תחת שלטון המלך הפרסי כורש ("בלפור הפרסי"). ב-538 הגיע אלכסנדר הגדול שכבש את האדמה מפרס ונטל את הזכויות שהעניק ליהודים כורש, אך ב-167 לפני הספירה, החשמונאים מרדו בהצלחה נגד יורשיו של אלכסנדר. עצמאותם הופסקה בשנית על ידי רומא ב-63 לפני הספירה. אך בתגובה לסבל ולגירוש שחוו היהודים בתקופה זו, הם ענו בהעמקת השורשים הלאומיים לאדמה זו.
2000 שנות גלות?
איך בסופו של דבר גורשו היהודים מאדמתם? ההנחה הרווחת היא שהגלות נגרמה אך ורק על ידי הרומאים. נהוג לחשוב שהרומאים, שכבשו את פלסטין [פרובינציה פלשתינה] והשמידו את הריבונות היהודית, לקחו את הארץ מהיהודים והגלו אותם, גלות שנמשכה עד לימים אלו. רווחת ככל שתהיה, טענה זו איננה נכונה. זה נכון שכיבוש והשמדת ירושלים בשנת 70 לספירה היה גורם מכריע בדעיכת הנוכחות היהודית בארץ ישראל. אך אין זה הגורם היחיד ; וגורם זה כלל לא דילל את אוכלוסיית התושבים היהודית בארץ ישראל. לכן הטענה הרווחת בנוגע "לאלפיים שנות גלות" שנשמעת על ידי יהודים ולא יהודים כאחד היא טענה מטעה. הגולה לא החלה עם חורבן ירושלים על ידי הרומאים - קהילות יהודיות באלכסנדריה, בבל, או במקומות אחרים שהקדימו את החורבן הרומאי במאות שנים. והרומאים גם לא סיימו את חיי הלאום היהודי בפלסטין. זה קרה אחרי מאות רבות בשנים. כך בשנת 135 לספירה, 65 שנה אחרי חורבן ירושלים, מרדו בשנית היהודים בהנהגת בר-כוכבא נגד רומא, "עד שנראה כי כל כדור הארץ נע וזע כתוצאה מעניין זה" לפי ההיסטוריון היווני מהמאה השלישית דיו-קסיוס.
אך בשנת 636, אחרי חזרה קצרה של האימפריה הביזנטית, פרצו הערבים לארץ - אחרי שהשמידו נוכחות יהודית בחצי האי-ערב. השלטון הביזנטי היה נוקשה כלפי היהודים, אך היה זה תחת השלטון הערבי שירדו היהודים למיעוט בלתי נחשב ושפסקו להיות כוח לאומי בעל משמעות באדמה שלהם. בהתחלה היהודים תלו תקווה בכובש הערבי אך במהרה הבינו שמדובר בתקוות שווא. בניגוד לכובשים הקודמים הערבים הביאו מתיישבים, הלוחמים ומשפחותיהם, בכוונה להפוך את האדמה לערבית לתמיד. כדי לבצע מדיניות זו של יישוב מחדש על ידי עם אחר הסתמכו הערבים על הפקעת האדמות, בתים וכוח אדם יהודי. יחד עם המהומה שנוצרה מהכיבוש הערבי, מדיניות ההפקעה הצליחה לעשות את מה שהאימפריה הרומאית לא הצליחה: עקירת האיכר היהודי מאדמתו (בן ציון דינור "ישראל בגולה"). לפיכך אין אלו היהודים שעשקו את אדמות הערבים אלא הערבים שעשקו את אדמת היהודים.
על המוסר הכפול בטענה הערבית
מדוע זה חשוב? אחרי הכול, עברו יותר מ-1200 שנים מאז שקרה השינוי הזה. עמים באו והלכו, וההיסטוריה ממשיכה. מה כל כך חשוב בעובדה שהיו אלה הערבים שסיימו את הנוכחות היהודית בפלסטין? הם כבשו את האדמה והיא הפכה שלהם.
בדרכים רבות הסכסוך בין הערבים ליהודים על הזכות ההיסטורית לבית לאומי בארץ דומה לסכסוך על הזכות של בעל בית פרטי על הבית שלו. אם הבעלים המקורי מגורש מביתו אך לעולם לא ויתר על הזכות לחזור לביתו ומתיישב מחדש בבית, הוא יכול לדרוש ולזכות בטענתו. אך נניח שדייר חדש שיפץ את המקום והפך אותו לבית בזמן שהבעלים הקודמים עדיין בסביבה ונמנע ממנו לדרוש את טענתו? במקרה כזה יש יתרון לדייר החדש. אך אם בזמן שהדייר המקורי גורש ואיש אינו שיפץ והתגורר בבית, לא תיתכן טענה מתחרה, והבעלים המקורי זכאי שביתו ישוב אליו.
שתי השאלות שיש לשאול אם כן, בנוגע לסכסוך היהודי והערבי בדבר הזכות על הארץ, הן: האם היהודים שמרו על זכותם על הארץ לאורך מאות שנים? שנית, האם הערבים יצרו זכות לאומית מיוחדת אחרי שעזבו היהודים?
מובן שכיבוש כשלעצמו אינו מעניק לכובש זכות לאומית על אדמה מסוימת. זו התהוות של עם נפרד, מובהק עם קשרים מתמשכים לטרטוריה מוגדרת שבליבה של כל טענה של טרטוריה לאומית. זה גם הבסיס של הטענה היהודית. וזו גם הסיבה מדוע הערבים, במאמציהם לדחות טענה זו, דואגים לטעון היום שלפני מאות שנים אומה ערבית שונה נוצרה בפלסטין - "הפלסטינים".
בניגוד לסכסוך אזרחי על זכויות נחלה בין שני אנשים, חלוף הזמן לבדו איננו בהכרח פותר את השאלה לזכות של לאום על ארצו, כפי שניתן לראות בסכסוכים המתחדשים בימים אלו במזרח אירופה בנוגע לסכסוכים לאומיים שחוזרים לטענות בנות מאות בשנים. חישבו על מקרה השעבוד הערבי את ספרד בהתרחבות הערבית הגדולה. הערבים כבשו את ספרד ב-711 לספירה ואחזו ברובה במשך מאות שנים. הספרדים החזירו לעצמם חלקה קטנה בהרים בצפון, וההרכב של המדינה כולה השתנה. הנוצרים הפכו למיעוט, המוסלמים לרוב. בזמן שהספרדים התחילו את הכיבוש האיטי והכואב מחדש, ספרד הפכה למדינה שונה לחלוטין מבחינה פוליטית וסוציאלית. סביליה וקורדובה שוחררו אחרי 500 שנות כיבוש ערבי, ממלכת גרנדה אחרי 800 שנים. למרות שעבר זמן רב בין הכיבוש הערבי לשחזור הריבונות הספרדית, ספרד מעולם לא חדלה להיות המולדת הספרדית - למרות התוספת הערבית המורית, ויצירת תרבות ערבית מרשימה שם. זו סיבה חשובה מדוע איש לא טוען ברצינות שהספרדים, שחזרו והניסו את הגל הערבי שכבש את אדמתם, ביצעו "עוולה היסטורית".
מה שהשיגו הספרדים אחרי 800 שנה השיגו היהודים אחרי 1200 שנים - אך העיקרון זהה. חשוב יותר הוא האופן והנסיבות השונות בתכלית בהן השיגו שתי הלאומים את אדמת מולדתם. הספרדים השיגו את אדמתם בחזרה באמצעות אש ודם; היהודים פתחו בהתיישבות שלווה, ויצאו למלחמה רק במקרים של הגנה עצמית. הספרדים לחמו נגד אומה מורית שבנתה את אחד המרכזים האינטלקטואלים והתרבותיים הגדולים בעולם, והם החזירו לעצמם אדמה שברובה הייתה מיושבת. בעוד שהיהודים מצאו בחזרתם לארץ האבות אדמה חרבה שברובה כלל לא מיושבת.
המשותף במקרה היהודי והספרדי הוא הקיום המתמשך, והשאיפה העיקשת של העמים לתקומה מחדש בארץ מולדתם. נכון שהספרדים הצליחו לשמור פינה קטנה במדינה שלהם ממנה יכלו להתחיל את מסע הכיבוש מחדש, אך לא עובדה זו היא שהעניקה להם את הזכות לשחרר את מולדתם.
מתוך:
תגובות
הוסף רשומת תגובה