כעבור 25 שנה, כאשר היחסים בין הציונים לבריטים התקררו, שאל אבי את סבי מדוע הם סירבו לתוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני ב-1905. האם זה בגלל שלא האמינו שהבריטים יעמדו במילתם? אבי זכר את תשובתו בבירור:
להיפך, האמנו לבריטים שהם יקיימו את הבטחתם. בימים ההם רחשנו כבוד רב לבריטים. ומכיוון שהאמנו להם גברה התנגדותינו לתוכנית אוגנדה. במשך דורות רבים הקריבו היהודים כל כך הרבה בעבור האדמה הזו, נהרגו עבורה, התפללו במשך אלף שנים לחזור אליה, חשקו בתקומתה - הרעיון שעכשיו נבגוד בדורות רבים שנלחמו ומתו עבור האדמה הזו היה בלתי נתפס. זה היה מוביל להתרסקות מורלית ורעיונית. זה היה הופך את כל ההיסטוריה היהודית לחסרת כל משמעות. היינו חייבים להתנגד לרעיון אוגנדה.
אכן במהלך ההיסטוריה היהודים שמרו על התקווה לחזור לאדמת מולדתם הישנה. תשוקה זו הייתה הרבה מעבר לדחף סתמי כפי שיתואר בהמשך. במקום שהתשוקה תתמוגג עם הזמן, היא הלכה וגדלה. תשוקה זו מכילה את המהות של העם היהודי, הזיכרון של ההיסטוריה המיוחדת של היהודים, ורצונם העז לחזור ולבנות מחדש את חייהם הלאומיים והרוחניים באדמתם העתיקה אשר שבויה על ידי כובשים זרים - לא רק בגלל שזו אדמת אבותיהם אלא גם מכיוון שהיה זה כור ההיתוך חסר התחליף שבו זהותם ואמונתם נוצרו, ובאדמה זו יוכלו להתחשל מחדש אחרי מאות שנים של נדידה חסרת צורה וחסרת אונים.
זה בלתי אפשרי להפריז בחשיבות רעיון השיבה בהיסטוריה היהודית ובחשיבותה המכרעת לתקומת מדינת ישראל. אולם ההנחה ההיסטורית הרווחת בימים אלו טוענת שהשואה הייתה הכוח המניע לתקומת המדינה. ללא ספק השואה הייתה מאורע מכריע לא רק בהיסטוריה היהודית אלא בהיסטוריה העולמית בכלל. וללא ספק מאורע זה גרם להזדהות רבה בעולם לסבלם של היהודים. אך ללא רעיון השיבה, השואה יכלה לעורר סימפטיה לסבלם ולא מעבר לכך. אם אסון זה לא היה עוקב אחר מילניום של כמיהה לשיבה ותקומה, למאה שבה פעלו ציונים אקטיביסטים, ולניסיונות האדירים של היהודים לבנות ולהפריח את השממה לאורך ההיסטוריה האנושית, ארץ ישראל לא הייתה נוצרת מחדש. שאריות היהודים היו מתפזרים ומתרחקים עוד יותר ונעלמים לאט לאט אל החשיכה והשיכחה.
רעיון השיבה הוא חלק בלתי נפרד ובסודה של החיות היהודית. היה זה הכוח המניע בתקומת ישראל, וזה המפתח לעתידה של ישראל. חלום זה נשמר שלם מימי קדם ועד הזמנים המודרניים באמצעות טבעה המיוחד של היהדות עצמה. במערב מניחים לעיתים שיהדות, כמו הנצרות, היא רק דת ולכן היא חסרת תודעה לאומית. אך מתחילתה, יהדות נוצרה גם כדת וגם כלאום, ובזמן שניתן להתגייר, מומרים אלו לא רק מצטרפים לדת אלא גם הופכים לאזרחים במדינה היהודית. (כמו שאמרה רות, אחת המומרות המפורסמות ביותר, לנעמי: "עמך עמי").
בגולה, לאופי הכפול של היהדות חשיבות מכרעת. ללא אדמתם, ללא ממשל וללא שפתם פזורים במספר עצום של קהילות, הדת היהודית הפכה למנוע העיקרי דרכה שמרו היהודים על זהותם הלאומית ושאיפתם. לכלי זה הם מזגו את חלום השיבה וקיבוץ הגלויות בארץ ישראל. הדת היהודית - עם המחזור שלה של ימי צום ואבל על חורבן ירושלים, עם שלושת התפילות בכל יום: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לִקְבּוֹץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל", ושבירת הכוס בכל אירוע משמח "אם אשכחך ירושלים" - הפכה למאגר של זיכרון מעורר השראה ותקווה לעתיד טוב יותר בארץ אבותיהם.
הצירוף המרוכז של עם מסוים למקום מסוים הוא שמבדיל את היהדות משאר הדתות. קתולים למשל, אינם מתפללים "לשנה הבאה בותיקן". בדתות אחרות ישנם מסעות עלייה לרגל לאתרים קדושים בתקופה מסוימת, בהם בעלי האמונה יכולים להשיג תחושה מוגברת של התייחדות עם האל. אך כשיהודים בכל העולם ולאורך ההיסטוריה התפללו "לשנה הבאה בירושלים" הם התכוונו למשהו אחר לגמרי: לא רק רצון של אדם לחזור לתפילה באתר קדוש, אלא הרצון של עם שלם לחזור ולבנות מחדש את חייו ואת ביתו הלאומי, וירושלים בלב רצון זה. כמיהה רבת עוצמה זו הייתה כה מיוחדת שלפעמים נחשבה על ידי עמים אחרים כהתנשפות מעוררת רחמים של עם גוסס. זה היה רחוק מן האמת. הגעגוע המתמשך לשיבה היה ביטוי לכוח החיים עצמו של העם היהודי, הרעיון ששמר על כוח החיים הזה, התנגדות מזוקקת לגורל ההיסטורי.
לאחר ההתערערות הסופית של נוכחות יהודית בארץ ישראל, הגיעה מסורת מתמשכת של מאות שנים של כמיהה עממית ואינטלקטואלית לשיקום הריבונות היהודית. בחרו מאה בצורה אקראית, בנוסף לביטוי רחב של הגעגועים בקרב העם תוכלו למצוא שירים מרגשים ומאמרים פילוסופיים המביעים געגוע זה כמעט על ידי כל איש מוביל בקהילה באותו הזמן.
סעדיה גאון במאה העשירית, יהודה הלוי במאה ה-12. הרמב"ם קובע שהתקווה היחידה לסוף הסבל מידיהם של הערבים היא השיבה לארץ ישראל, עליהם הוא רושם: "אף אומה מעולם לא התעללה, השפילה, הפחיתה בערכנו ושנאה אותנו כמוהם". אך הוא מבטיח "הגואל העתידי של עמנו ... יקבץ אותנו מהגלות". הרמב"ן במאה ה-13 לוקח את זה צעד קדימה וקובע שהחזרה לארץ ישראל היא חובה מוסרית החלה על כל יהודי. יהודים רבים מאיטליה ופורטוגל במאה ה-16 חברו לברית עם הנוצרים במטרה לכבוש מחדש את מדינת ישראל ולהניס מכאן את הכובש הערבי. גולים יהודים מספרד בנו את המגורים היהודיים בחברון, והיהודי הפורטוגזי, דון יוסף נשיא, בנה מחדש את טבריה בהסכמת הסולטן. גל חזרה זה עורר מחדש מרכז תרבותי בגליל ובצפת. רבי יהודה הלוי ידע לומר שהחזרה לארץ ישראל בוא תבוא.
במאה ה-17 בפולין קמה תנועה גדולה הקוראת לשיבה, התנועה נפלה יחד עם מי שכינה את עצמו "משיח" יהודי, שבתאי צבי. למרות האכזבה מנהיגים כמו הגאון מווילנה והבעל שם טוב עודדו את תלמידיהם לארגן מסעות ולהתיישב בארץ. אחד מהתלמידים מתאר את העיקשות הרבה של הגאון מוולינה בדבר השיבה לארץ ישראל:
מי גדול יותר בקרבנו בכל הדורות האחרונים מהמורה שלנו, הגאון מווילנה, אשר במילותיו מלאות התשוקה דחק בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעבוד בקיבוץ הגלויות, ולרוב הזעיק וזירז את תלמידיו לסיים את הגלות, [ו] לקרב את הגאולה על ידי התיישבות בארץ ישראל. כמעט בכל יום הוא סיפר לנו ברעד ש"בציון ובירושלים שארית עם ישראל יחזה בגאולה" ואל לנו להחמיץ זאת. מי יכול לתאר במילים את דאגתו של מורינו כאשר סיפר לנו דברים אלו ברוחו הנעלה עם דמעות בעיניו...
כאשר הגיעו החלוצים הציונים לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 הם מצאו את הקהילות הקטנות שנבנו על ידי התלמידים של דמויות מפתח מובילות ועל ידי יהודים נוספים שהיו כבר על אדמת הארץ, גם בירושלים היה רוב יהודי.
כך בטפטופים ופרצים ולעיתים בזרמים חזרו היהודים לארצם לאורך ההיסטוריה. חלקים חצו את המישורים הגדולים של רוסיה, ונכנסו לפלסטין מצפון. אחרים חצו את הים התיכון השורץ פיראטים והגיעו ליפו. משם חברו ליהודים בחברון, צפת או ירושלים ובמהלך ההיסטוריה שמרו על הגחלת היהודית באדמה ההרוסה. כתוצאה מכך לא היה זמן בהיסטוריה שבמהלכו לא היו כלל יהודים בארץ ישראל. (בפקיעין ושפרעם ישנם יהודים שחיו מימי קדם עד היום).
אך חזרה בקנה מידה גדול לא הייתה אפשרית עד היווצרותה של הציונות המודרנית בחצי השני של המאה ה-19, בזמן שהגעגוע המסורתי לציון מצד ההמונים היהודים, והמלומדים שבגלות מצאו לראשונה ביטוי פוליטי פרקטי.
מתוך:
תגובות
הוסף רשומת תגובה